I Samuel 20:38

The Holy Scriptures: A New Translation (JPS 1917)

இந்த மொழியில் இன்னும் மொழிபெயர்ப்பு இல்லை; English காட்டப்படுகிறது.

20

1 וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד (מנוות) [מִנָּי֖וֹת] בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה־עֲוֺנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשִֽׁי׃ And David fled from Naioth in Ramah, and came and said before Jonathan: ‘What have I done? what is mine iniquity? and what is my sin before thy father, that he seeketh my life?’

2 וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִ֘ילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו עשה) [לֹֽא־יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אׇזְנִ֑י וּמַדּ֩וּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃ And he said unto him: ‘Far from it; thou shalt not die; behold, my father doeth nothing either great or small, but that he discloseth it unto me; and why should my father hide this thing from me? it is not so.’

3 וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־יְהֹוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃ And David swore moreover, and said: ‘Thy father knoweth well that I have found favour in thine eyes; and he saith: Let not Jonathan know this, lest he be grieved; but truly as the LORD liveth, and as thy soul liveth, there is but a step between me and death.’

4 וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ {פ}
Then said Jonathan unto David: ‘What doth thy soul desire, that I should do it for thee?’

5 וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית׃ And David said unto Jonathan: ‘Behold, to-morrow is the new moon, when I should sit with the king to eat; so let me go, that I may hide myself in the field unto the third day at even.

6 אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכׇל־הַמִּשְׁפָּחָֽה׃ If thy father miss me at all, then say: David earnestly asked leave of me that he might run to Beth-lehem his city; for it is the yearly sacrifice there for all the family.

7 אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃ If he say thus: It is well; thy servant shall have peace; but if he be wroth, then know that evil is determined by him.

8 וְעָשִׂ֤יתָֽ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהֹוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה תְבִיאֵֽנִי׃ {פ}
Therefore deal kindly with thy servant; for thou hast brought thy servant into a covenant of the LORD with thee; but if there be in me iniquity, slay me thyself; for why shouldest thou bring me to thy father?’

9 וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י ׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃ {ס} And Jonathan said: ‘Far be it from thee; for if I should at all know that evil were determined by my father to come upon thee, then would not I tell it thee?

10 וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ {ס} Then said David to Jonathan: ‘Who shall tell me if perchance thy father answer thee roughly?’

11 וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה׃ {ס} And Jonathan said unto David: ‘Come and let us go out into the field.’ And they went out both of them into the field.

12 וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח אֵלֶ֔יךָ וְגָלִ֖יתִי אֶת־אׇזְנֶֽךָ׃ And Jonathan said unto David: ‘The LORD, the God of Israel—when I have sounded my father about this time to-morrow, or the third day, behold, if there be good toward David, shall I not then send unto thee, and disclose it unto thee?

13 כֹּה־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨ה לִיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אׇזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהֹוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־אָבִֽי׃ The LORD do so to Jonathan, and more also, should it please my father to do thee evil, if I disclose it not unto thee, and send thee away, that thou mayest go in peace; and the LORD be with thee, as He hath been with my father.

14 וְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃ And thou shalt not only while yet I live show me the kindness of the LORD, that I die not;

15 וְלֹֽא־תַכְרִ֧ית אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ but also thou shalt not cut off thy kindness from my house for ever; no, not when the LORD hath cut off the enemies of David every one from the face of the earth.’

16 וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃ So Jonathan made a covenant with the house of David: ‘The LORD even require it at the hand of David’s enemies.’

17 וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ {ס} And Jonathan caused David to swear again, for the love that he had to him; for he loved him as he loved his own soul.

18 וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃ And Jonathan said unto him: ‘To-morrow is the new moon; and thou wilt be missed, thy seat will be empty.

19 וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃ And in the third day thou shalt hide thyself well, and come to the place where thou didst hide thyself in the day of work, and shalt remain by the stone Ezel.

20 וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣הֿ אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃ And I will shoot three arrows to the side-ward, as though I shot at a mark.

21 וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים ׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ ׀ וָבֹ֛אָה כִּי־שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי־יְהֹוָֽה׃ And, behold, I will send the lad: Go, find the arrows. If I say unto the lad: Behold, the arrows are on this side of thee; take them, and come; for there is peace to thee and no hurt, as the LORD liveth.

22 וְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהֹוָֽה׃ But if I say thus unto the boy: Behold, the arrows are beyond thee; go thy way; for the LORD hath sent thee away.

23 וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {ס} And as touching the matter which I and thou have spoken of, behold, the LORD is between me and thee for ever.’

24 וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ (על) [אֶל־]הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל׃ So David hid himself in the field; and when the new moon was come, the king sat him down to the meal to eat.

25 וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם ׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קׇם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד׃ And the king sat upon his seat, as at other times, even upon the seat by the wall; and Jonathan stood up, and Abner sat by Saul’s side; but David’s place was empty.

26 וְלֹא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃ {ס} Nevertheless Saul spoke not any thing that day; for he thought: ‘Something hath befallen him, he is unclean; surely he is not clean.’

27 וַיְהִ֗י מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד {פ}
וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א בֶן־יִשַׁ֛י גַּם־תְּמ֥וֹל גַּם־הַיּ֖וֹם אֶל־הַלָּֽחֶם׃ And it came to pass on the morrow after the new moon, which was the second day, that David’s place was empty; and Saul said unto Jonathan his son: ‘Wherefore cometh not the son of Jesse to the meal, neither yesterday, nor to-day?’

28 וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ And Jonathan answered Saul: ‘David earnestly asked leave of me to go to Beth-lehem;

29 וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶ֩בַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס} and he said: Let me go, I pray thee; for our family hath a sacrifice in the city; and my brother, he hath commanded me; and now, if I have found favour in thine eyes, let me get away, I pray thee, and see my brethren. Therefore he is not come unto the king’s table.’

30 וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבׇ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ Then Saul’s anger was kindled against Jonathan, and he said unto him: ‘Thou son of perverse rebellion, do not I know that thou hast chosen the son of Jesse to thine own shame, and unto the shame of thy mother’s nakedness?

31 כִּ֣י כׇל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ {ס} For as long as the son of Jesse liveth upon the earth, thou shalt not be established, nor thy kingdom. Wherefore now send and fetch him unto me, for he deserveth to die.’

32 וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃ And Jonathan answered Saul his father, and said unto him: ‘Wherefore should he be put to death? what hath he done?’

33 וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ {ס} And Saul cast his spear at him to smite him; whereby Jonathan knew that it was determined of his father to put David to death.

34 וַיָּ֧קׇם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בׇּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹֽא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ {ס} So Jonathan arose from the table in fierce anger, and did eat no food the second day of the month; for he was grieved for David, and because his father had put him to shame.

35 וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃ And it came to pass in the morning, that Jonathan went out into the field at the time appointed with David, and a little lad with him.

36 וַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃ And he said unto his lad: ‘Run, find now the arrows which I shoot.’ And as the lad ran, he shot an arrow beyond him.

37 וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד־מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה׃ And when the lad was come to the place of the arrow which Jonathan had shot, Jonathan cried after the lad, and said: ‘Is not the arrow beyond thee?’

38 וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־[הַ֣חִצִּ֔ים] (החצי) וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃ And Jonathan cried after the lad: ‘Make speed, hasten, stay not.’ And Jonathan’s lad gathered up the arrows, and came to his master.

39 וְהַנַּ֖עַר לֹא־יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת־הַדָּבָֽר׃ {ס} But the lad knew not any thing; only Jonathan and David knew the matter.

40 וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־כֵּלָ֔יו אֶל־הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר׃ And Jonathan gave his weapons unto his lad, and said unto him: ‘Go, carry them to the city.’

41 הַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃ And as soon as the lad was gone, David arose out of a place toward the South, and fell on his face to the ground, and bowed down three times; and they kissed one another, and wept one with another, until David exceeded.

42 וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֞ה יִהְיֶ֣ה ׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {פ}
And Jonathan said to David: ‘Go in peace, forasmuch as we have sworn both of us in the name of the LORD, saying: The LORD shall be between me and thee, and Between my seed and thy seed, for ever.’

Miqra according to the Masorah · உரிமம்: CC BY-SA · மூலம்
The Holy Scriptures: A New Translation (JPS 1917) · உரிமம்: Public Domain · மூலம்

சொல் வாரியாக (Hebrew → English · Strong’s)

וַיִּקְרָ֤אqârâʼto call out to (i.e. properly
יְהֽוֹנָתָן֙YᵉhôwnâthânJehonathan
אַחֲרֵ֣יʼacharthe hind part
הַנַּ֔עַרnaʻara boy
מְהֵרָ֥הmᵉhêrâha hurry
ח֖וּשָׁהchûwshto hurry
אַֽלʼalnot
תַּעֲמֹ֑דʻâmadto stand
וַיְלַקֵּ֞טlâqaṭto pick up
נַ֤עַרnaʻara boy
יְהֽוֹנָתָן֙YᵉhôwnâthânJehonathan
אֶתʼêthself (but generally used to point out mo
החציchitstsîyan arrow
הַ֣חִצִּ֔יםchitstsîyan arrow
וַיָּבֹ֖אbôwʼto go or come
אֶלʼêlnear
אֲדֹנָֽיוʼâdôwnsovereign

Open Scriptures Hebrew Bible (CC BY 4.0); Strong’s Hebrew Dictionary (CC BY-SA).

I Samuel 20:38 in every translation

עברית · Miqra according to the Masorah

וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־[הַ֣חִצִּ֔ים] (החצי) וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃

உரிமம்: CC BY-SA

עברית · Tanach with Ta'amei Hamikra

וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־החצי [הַ֣חִצִּ֔ים] וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃

உரிமம்: Public Domain

English · The Metsudah Tanach series, Lakewood, N.J

Yonoson then called out after the lad, "Quickly, hurry, do not delay!" Yonoson's lad gathered the arrows and came to his master.

உரிமம்: CC BY

English · The Holy Scriptures: A New Translation (JPS 1917)

And Jonathan cried after the lad: ‘Make speed, hasten, stay not.’ And Jonathan’s lad gathered up the arrows, and came to his master.

உரிமம்: Public Domain

עברית · Tanach with Text Only

ויקרא יהונתן אחרי הנער מהרה חושה אל תעמד וילקט נער יהונתן את החצי [החצים] ויבא אל אדניו

உரிமம்: Public Domain

עברית · Tanach with Nikkud

וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת־החצי [הַחִצִּים] וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו׃

உரிமம்: Public Domain

ייִדיש · Yehoyesh's Yiddish Tanakh Translation [yi]

און יהונתן האָט נאָכגערופֿן דעם ייִנגל: גיכער, אײַל זיך, זאָלסט זיך ניט אָפּשטעלן. און יהוֹנָתָנס ייִנגל האָט אױפֿגעקליבן די פֿײַלן, און איז געקומען צו זײַן האַר.

உரிமம்: CC0

Français · Bible du Rabbinat 1899 [fr]

Puis Jonathan cria au serviteur: "Vite, hâte-toi, ne t’arrête point!" Et le serviteur de Jonathan ramassa les flèches et revint vers son maître.

உரிமம்: Public Domain

Polski · Bible in Polish, trans. Izaak Cylkow, 1841 - 1908 [pl]

Poczem zawołał Jonatan za pachołkiem: Uwiń się, żywo, nie stój! I zebrał pachołek Jonatana strzały i przyszedł do pana swego.

உரிமம்: Public Domain

Deutsch · Die Heilige Schrift, trans. Dr. Simon Bernfeld, Berlin, 1902 - German [de]

Jonatan rief hinter dem Knaben her: Schnell, eile, stehe nicht still. Und der Knabe Jonatans las die Pfeile auf und kam zu seinem Herrn.

உரிமம்: Public Domain

Esperanto · La Malnova Testamento, L.L.Zamenhof [eo]

Kaj Jonatan kriis al la knabo:Tuj, rapidu, ne staru. Kaj la knabo de Jonatan kolektis la sagojn kaj venis al sia sinjoro.

உரிமம்: Public Domain

Commentary on I Samuel 20:38

Targum Jonathan

עברית

וּקְרָא יְהוֹנָתָן בָּתַר עוּלֵימָא אוֹחִי בִּפְרִיעַ לָא תִתְעַכֵּב וּלְקֵיט עוּלֵימָא דִיהוֹנָתָן יַת גִירַיָא וַאֲתָא לְוַת רִבּוֹנֵיהּ:

Mikraot Gedolot · உரிமம்: Public Domain · Full commentary on Sefaria